עבירת השוחד במתכונתה הקלאסית עוסקת במצב בו גורם פרטי [נותן השוחד] מעניק טובת הנאה לבעל תפקיד ציבורי [לוקח השוחד] על מנת לקדם את ענייניו. לצד זאת, קיים מגוון רחב של מצבי ביניים בהם מתקבלת טובת הנאה בידי עובד הציבור אך התשובה, אם אלה נכנסים בגדרי עבירת השוחד, איננה מובהקת.
כך למשל, ברור לכל שרופא מנתח בבית חולים ציבורי, אשר נוטל לידיו טובת הנאה מאת חולה בטרם ביצוע הפעולה הרפואית, חוטא בעבירת השוחד, שהרי המדובר במתת אשר ניתן על מנת להיטיב את פעולתו העתידית של הרופא כלפי הפציינט. לצד זאת, קיימים תרחישי ביניים בהם אין מחלוקת כי שני הצדדים [הנותן והמקבל] יודעים כי הפעולה הושלמה ואין לעובד הציבור כל יכולת להטיב עם נותנה. על מנת להמחיש את הקושי נבקש ליטול את הדוגמה הבאה:
רופא בבית חולים ממשלתי נידרש לבצע ניתוח בהול בילדה אשר הובהלה בגפה לחדר המיון על ידי אמבולנס. לאחר שהסתיים הניתוח בהצלחה הגיעו הוריה לבית החולים וביקשו לגמול לרופא על ידי כך שתחבו לכיסו חבילה נאה של שטרות, ואכן הרופא מצידו נטל את הכסף.
נהיר, כי במקרה מעין זה המודעות הנדרשת ממקבל השוחד לצפיותיו של נותן השוחד – כי המתת אותו העניק למקבל יגרום לאחרון לקדם את עניינו של הראשון – איננה מתקיימת, ועל כן נשאלת השאלה האם המודעות המאוחרת של הרופא לכך שהמתת ניתן לו בעד פעולה שהושלמה די בה כדי להקים את עבירת השוחד.
תרחיש ביניים נוסף, אשר התעורר במלוא עוצמתו בפרשת הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, המיוצג על ידי משרדינו, עוסק בפרשת העמותות. שם לשיטת המאשימה בעלי התפקידים בעמותות שיחדו את הרב הראשי על מנת שיפנה אליהם תורמים, על ידי תשלום דמי תיווך מכספי התרומה.
טענה זו של המדינה, מגלמת שתי הנחות יסוד: האחת, פעולת הרב הראשי נעשתה במסגרת תפקידו במצב של ניגוד עניינים; השנייה, סכומי הכסף אשר שולמו לרב הראשי מאת בעלי התפקידים בעמותות מהווים את רכיב ה"מתת" האסור שבעבירת השוחד.
בשונה מן ההנחה הראשונה, אשר מחייבת בירור עובדתי הרי שההכרעה בהנחה השנייה יפה לעניינינו כעת, שכן זו עוסקת בהגדרת המתת האסור. המדינה מבקשת לייחס את הכספים ששילמו הצדדים השלישיים – בעלי התפקידים בעמותות – לרב הראשי כמתת בעוד שניתן לטעון מנגד כי הכספים, אשר הועברו מבעלי התפקידים בעמותות, אינם מהווים מתת שניתן מידם, אלא 'חלוקת שלל' שנוצר מכספיהם התורמים כתוצאה מרקיחת הקשר בין הרב הראשי לבין בעלי העמותות, ולכן לכל היותר המדובר בקבלת דבר במרמה.
טענה זו לפיה 'חלוקת השלל' איננה מתת אסור נסובה בראש ובראשונה על טעם לוגי- אינטואיטיבי ממנו עולה, כי השלל שנתקבל שייך הן לרב הראשי והן לבעלי התפקידים בעמותות. אשר על כן, 'חלוקת השלל' איננה יכולה להתפרש כמתת אשר ניתן מאת בעלי התפקידים בעמותות, שכן המדובר גם בכספו של הרב הראשי. רוצה לומר, הרב הראשי אינו יכול לקחת שוחד מכספו שלו.
עיון מעמיק בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים מלמד על מתן פרשנות מרחיבה לגבולותיה של עבירת השוחד. אשר על כן, נראה כי נכון וראוי לחתום מסמך זה בציטטה מפיו של השופט ויתקון, אשר מזכיר מושכלות יסוד:
"שוחד יכול שהוא טובת-הנאה כלשהי (ולאו דוקא כסף), והפעולה שבעדה ניתנה אינה צריכה להיות פעולה מסויימת, ויתכן אפילו שהיתה בעבר, ובלבד שהיא פעולה הקשורה בתפקידו של הלוקח. אם נחיל הוראות אלו באופן מילולי, נגיע לפעמים לידי אבסורד." (ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל).