עבירת האינוס כוללת שלושה יסודות עובדתיים – "בעילה", "של אישה", "שלא בהסכמתה החופשית". דהיינו, על פי החוק רק אישה יכולה להיאנס ואולם הפוגע יכול שיהיה גבר ויכול שתהיה אישה. פגיעה מינית בגבר יכולה שתיפול תחת העבירה של מעשה מגונה או מעשה סדום.
כמו כן, הבעילה יכולה להתבצע באמצעות החדרת איבר מאברי הגוף (כל איבר) וכן באמצעות החדרה של חפץ לאיבר המין של האישה.
העונש הקבוע לצד עבירת האינוס הינו עד ל-16 שנות מאסר ובנסיבות מחמירות עד ל-20 שנות מאסר.
בשנים האחרונות נקטו בתי המשפט בפרשנות מרחיבה ביחס ליסוד אי ההסכמה בעבירות מין (הן בעבירת האינוס והן בעבירות מין אחרות כדוגמת מעשים מגונים או מעשה סדום). כלומר מעשים שבעבר לא הוגדרו באופן משפטי כאונס, נכללים היום תחת קטגוריה זו. כך למשל, בניגוד למצב המשפטי בעבר, עבירת האינוס במצב המשפטי דהיום יכולה לקום גם במקום בו האישה לא הביעה התנגדות פיזית, גם כאשר לא היה שימוש בכח פיזי וגם כאשר לא הביעה התנגדותה באופן מילולי. כלומר, גם כאשר האישה לא שיתפה פעולה או הייתה פאסיבית – בית המשפט יכול להרשיע באונס. כמו כן, נקבע במשפט שגם כאשר אישה הסכימה פעם אחת או הסכימה בתחילה בקיום יחסי מין – הדבר לא יהווה אינדיקציה מוחלטת להמשך הסכמתה.
ברוב תיקי המין, העבירות מבוצעת לרוב "בחדרי חדרים" כאשר הראייה היחידה הינה גרסאות הצדדים. בשל כך, בתי המשפט נוטים לקבוע, ברוב המקרים, כי די בעדות המתלוננת ואין צורך בראיות חיצוניות לצורך הרשעה. לא זאת בלבד אלא שעדות המתלוננת זוכה, על רקע מחקרים פסיכולוגיים שונים, להקלות שונות. כך למשל, בתי המשפט אינם מדקדקים בסתירות או באי דיוקים בגרסת המתלוננות, וחשיפה הדרגתית ומתפתחת של הדברים מוסברת על רקע הקושי שלהן לחשוף את הפגיעה ואיננה נתפסת ככבישת עדות.