ככלל, קיימים שני סוגים של מעצרים: האחד, מעצר חשוד בטרם הגשת כתב אישום, המכונה 'מעצר ימים'; השני, מעצר נאשם עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב אישום נגדו.
מעצר חשוד בטרם הגשת כתב אישום (מעצר ימים)
בעניין זה יש לעשות הבחנה בין מעצר שנעשה על ידי שוטר – משטרה, לבין מעצר שנעשה על פי צו של שופט.
לשוטר קיימת סמכות בחוק לעצור ללא צו של שופט, במספר מקרים: כאשר בוצעה עבירה מסוג של עוון או פשע בפני השוטר (3 חודשי מאסר ומעלה); כאשר קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה או יימלט מן הדין; כאשר קיים יסוד סביר לחשש שמא החשוד ישבש הליכי משפט, דוגמת תיאום עדויות או פגיעה אחרת בראיות; כאשר קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם או בטחון המדינה; כאשר מדובר בחשד לביצוע עבירה חמורה, דוגמת עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, עבירת ביטחון וכיו"ב; כאשר חשוד הפר את אחד מתנאי שחרורו בערובה; כאשר מעוכב אינו מציית להוראות העיכוב.
כאשר נעצר החשוד בידי שוטר, הלה מובא לתחנת המשטרה בה הקצין הממונה יבחן האם התקיימה אחת מעילות המעצר ובמידה והתשובה לכך הינה חיובית יחליט האם להותירו במעצר או לשחררו בערובה.
במידה והחליט הקצין הממונה על המשך מעצרו של החשוד מוטלת עליו החובה לפעול באופן הבא: להעניק לחשוד הזדמנות להשמיע את דבריו; להודיע לחשוד על זכות השתיקה; זכות החשוד למסור הודעה לאדם קרוב ולעורך דין בדבר מעצרו, וכן בדבר זכותו של החשוד להיפגש עם עו"ד.
ככלל, אם החליט הקצין הממונה על המשך מעצר, קיימת חובה להביא את החשוד בפני שופט תוך 24 שעות, וכאשר מדובר בעצור שהינו מתחת לגיל 14, יש להביאו עד 12 שעות בפני שופט.
השופט רשאי להורות על המשך מעצר של חשוד בהתקיים כל התנאים הבאים ביחד: קיים חשד סביר שהחשוד עבר את העבירה וזו מסוג עוון או פשע, מתקיימת אחת מעילות המעצר (שיבוש הליכי חקירה או שיבוש הליכי משפט; פגיעה בביטחון; צורך בנקיטת הליכי חקירה המחייבים את המשך מעצר חשוד) וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרות פחותה.
ככלל, תקופת המעצר הראשונית מוגבלת ל- 15 יום, כאשר בית המשפט רשאי להאריך את המעצר, בכל פעם, ב- 15 ימים נוספים, כאשר סך ימי המעצר לא יעלו ביחד על 30 ימים רצופים.
מעצר נאשם לאחר הגשת כתב אישום (מעצר עד תום ההליכים)
כתב אישום מהווה הלכה למעשה את יריית הפתיחה של המשפט הפלילי. המשפט הפלילי נפתח עם הקראת כתב האישום לנאשם. חקירה משטרתית, בין אם היא מלווה במעצר ובין אם לאו, אינה מחייבת כלל וכלל כי יוגש בסופו של יום כתב אישום.
בהגשת כתב אישום הופך פלוני מסטאטוס של חשוד לסטאטוס של נאשם, על כל המשתמע מכך.
על מנת להגיש כתב אישום יש צורך שהתביעה תשתכנע כי קיים סיכוי סביר להרשעה בבית משפט.
כאשר מוגש כתב האישום רשאית התביעה לעתור למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, כלומר, עד שמסתיים משפטו של הנאשם.
בניגוד למעצר ימים כאן המדובר בתקופת מעצר ממושכת יותר, ועל כן ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים הינה מורכבת יותר.
בית המשפט רשאי להורות על מעצר עד תום ההליכים של נאשם בהתקיים התנאים הבאים ביחד: קיימת עילת מעצר (שיבוש הליכי משפט או הימלטות מן הדין; מסוכנותו של הנאשם; הפרת תנאי שחרור);
קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה; לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרות פחותה; הנאשם מיוצג או שהודיע שאינו מעוניין בייצוג.
יובהר, כי הדרישה לראיות לכאורה הינה לקיומן של ראיות אשר בעלות סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יבסס את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.
ככלל, משך תוקפו של מעצר עד תום ההליכים הינו עד למתן פסק דין.
עם זאת, במידה ולא ניתן פסק דין תוך 9 חודשים מיום הגשת כתב האישום, ישוחרר הנאשם ממעצר. לצד זה, ראוי להבהיר, כי לשופט בית משפט עליון קיימת סמכות להורות על המשך מעצרו של הנאשם, בכל פעם, לתקופה של עד 90 ימים נוספים.